רש"י
עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ. מְשִׁיבָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֶרֶת: "כָּל זֶה אֱמֶת, טוֹבָה גְמַלְתַּנִי וַאֲנִי גְמַלְתִּיךָ רָעָה, כִּי בְעוֹד הַמֶּלֶךְ עַל הַשֻּׁלְחָן מְסִבַּת חֻפָּתוֹ,
תורה תמימה
עד שהמלך וגו'. אמר עולא, עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה קמחמשל הוא לישראל. שבעוד שעמדו בסיני עשו את העגל, כך פירש"י, וצ"ל דהלשון שעמדו לאו דוקא הוא, שהרי מעשה העגל היתה לאחר העמידה בסיני, אלא ר"ל כשעמדו בענין מעמד הר סיני והיינו בקבלת התורה, שאז היה משה במרום לקבל הלוחות, ועיין ברש"י גיטין ל"ו ב' בענין זה. , מאי קרא עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו קמטפירש"י בושמי עזב ריחו הטוב, ויתפרש נתן כמו ולא נתן סיחן את ישראל וגו' (פ' חקת). והוכרח רש"י לפרש כן ולא פירש נתן ריחו היינו ריח רע כמו שהוא במדרש כאן, י"ל משום דהלשון ריחו [בו"ו הכנוי] משמע ריחו המסוגל לו בטבע והוא ריח טוב, ולכן פי' נתן כמו עזב. ואמנם לא נתבאר מה הכריחו להדורש לפרש הלשון נתן ריחו במובן כזה ולא למעליותא שנתן ריחו הטוב, וצ"ל דבא בזה רק להסמיך בפסוק זה גוף הענין ממעשה העגל סמוך לזמן מת"ת כמש"כ באות הקודם, ואחרי דאפשר לפרש הלשון נתן במובן עזב כמש"כ, ולכן מצא מקום לדרשו בענין אחר, ועיין במדרש כאן. , אמר רבא ואע"פ כן, עדיין חביבותיה גבן, דכתיב נתן ולא כתיב הסריח קנר"ל אע"פ שהכתוב מספר בקלקלתן של ישראל ובגנותן אעפ"כ הראה לשון חבה שלא כתב הסריח, וכתבו התוס' אע"פ דאית ליה למכתב לשון מעליא, מ"מ הוי מצי למכתב עזב. עכ"ל. והנה אע"פ דמצינו לשון סרח ולא דייקינן שם, כמו (ירמיהו מ״ט:ז׳) נסרחה חכמתם, י"ל דשאני התם דאיירי באדום, ולא קפיד הכתוב ללישנא מעליא. .
(שבת פ"ח ב')
(שבת פ"ח ב')